זקנה: הנושא הפחות מדובר בקהילה הגאה

גיורא משמאל ורפי מימין, (תמונה פרטית)
גיורא משמאל ורפי מימין, (תמונה פרטית)

אין הרבה זוגות שחיים כבר 48 שנים בהרמוניה כמו זו של רפי דייגי וגיורא קפלן, בפתיחות מרובה הם מדברים על אתגרי הזקנה בקהילה הגאה, ההיערכות וגם מה זה להיות בן משפחה מטפלים - נושאים כמעט ולא מדוברים, שחשוב להעלות למודעות הציבורית לא רק בחודש הגאווה

"הסיבה שאנחנו מדברים כאן, בחולון ולא בתל אביב, העיר שחיינו בה כמעט כל חיינו, היא בגדול בדיוק כל הריאיון הזה על רגל אחת. מגיע הרגע שאתה צריך לחשוב קדימה, כשאחותי שאלה אותי מה אעשה אם "רק" אשבור רגל," אומר גיורא קפלן. "הסתכלתי על הדירה שלנו במרכז תל אביב, בקומה רביעית ללא מעלית וללא חניה ואז נפל האסימון. ככה ממש לפני הקורונה מצאנו עצמנו עוברים לדירה בחולון." "וכל פעם שאנחנו עולים במעלית מהחניון לדירה, זה ברור שבחרנו נכון," מוסיף רפי בחיוך. ככה זה לדבר עם גיורא ורפי, הם משלימים אחד את השני באופן הטבעי ביותר והשיחה קולחת.

רפי דייגי (73) וגיורא קפלן (74), יחד כבר 48 שנים וזה בהחלט לא דבר של מה בכך בשום קנה מידה. גיורא, למד סוציולוגיה של הבריאות ויש לו דוקטורט בבריאות הציבור.עבד במכון מחקר. בין היתר ועסק בנושאים של זקנה והיה מעורב בהקמת בית האבות פרוטאה. רפי עוסק היום באמנות ובעבר היה איש פרסום, שיווק ותקשורת.

הזוגיות שלהם החלה בתקופה בה לא רק שזוגות גייז לא היו מקובלים, הם היו אסורים על פי חוק. יותר מזה, לא באמת היו זוגות באותה תקופה, כשלמעשה עד לסוף שנות ה-70, כל עוד יחסים הומוסקסואליים היו אסורים, רבים בכלל לא העזו לצאת מהארון. אחרי שנים של חיים בקהילה, זה כבר כמה שנים טובות שרפי וגיורא רחוקים ממרכז ההוויה של הקהילה, למעשה אפילו די התרחקו ממנה, אבל כל שנה, בוודאי לפני חודש הגאווה, הטלפון שלהם מתמלא בפניות. "ההתרחקות שלנו התרחשה באופן טבעי, אנחנו כמובן חלק בלתי נפרד מהקהילה, אבל עם ההזדקנות נעשים שקופים, זה בולט בקהילה שבכל זאת מקדשת את המראה והגיל. הפסקנו לצאת למקומות בילוי כי לא הרגשנו שזה מתאים יותר והמעבר מתל אביב הוא גם חלק מההתרחקות," הם מסבירים יחד.

48 שנות זוגיות לא הולכות ברגל

"המודעות הכללית בציבור לנושא הזקנה היא לא ממש גבוהה ועוד יותר בקהילה הגאה," אומר גיורא. "נושא הזקנה מודחק בקהילה באופן טוטאלי. הקהילה הגאה היום בנויה על צעירים ומראה ונושאים כמו זקנים נמצאים בהדחקה. אבל זה גם משתנה ומה שהדור שלנו עובר, שונה ממה שיעבור הדור הבא וזה גם ידרוש התייחסות."

רפי מוסיף: "בגילנו אנחנו שקופים, גם במערכת הכללית, מבחינה של מדינה ורשויות ובקהילה זה קיצוני יותר, מעל גיל 40 זה כבר נחשב זקן. אנחנו שקופים, אבל אני מודה שזה גם יתרון. הזוגיות שלנו די נדירה, לא רק בקהילה וזה הרבה עבודה לשמור על זוגיות כל כך הרבה זמן. המפתח בעיניי הוא סובלנות, הקשבה אחד לשני מייצרת דיאלוג מתמיד וזה גם יוצר שינוי אישי. אני לא האדם שהייתי לפני עשר שנים, אני רגוע הרבה יותר והרבה יותר חברותי, זה חלק מהשינויים שהזוגיות שלנו מייצרת בי. גם היחס שלי להזדקנות הוא אחר, משום שאנחנו מזדקנים יחד."

זו לא סיסמא, הדיאלוג בין השניים מתקיים כל הזמן, ועוד יותר בשעתיים הקבועות שלהם כל בוקר בבית הקפה, ללא הסחות דעת, בלי הטלפון הסלולארי שהם חולקים בו ובלי מטלות היומיום. גיורא מצחקק ואומר שגם היום השיחות האלה מגלות לו דברים שלא ידע על רפי, כן אפילו אחרי 48 שנות זוגיות. 

זקנה והקהילה הגאה

"היום חשבתי על המעבר הבין-דורי, זקנה ומצב כלכלי," אומר גיורא. "אני חושב שהדור שלנו הצליח להתבסס כלכלית טוב יותר מהדור שבא אחרינו וזה מהותי יותר בקהילה הגאה יותר מאשר באוכלוסייה הכללית. הדור שלנו היה לרוב ללא ילדים ולזה יש משמעות כלכלית ולכן הגענו לזקנה במצב כלכלי סביר ובטוח יותר בשיעור גבוה יותר מהאוכלוסייה הכללית. הקהילה הגאה עוברת שינוי שישפיע מאוד על הנושאים שאנחנו מדברים עליהם עכשיו, למשל בדור הנוכחי יש לא מעט זוגות שמביאים ילדים, אופציה שלא ממש היתה קיימת בדור שלנו, זה ישנה את המצב של דור הזקנים הבא בקהילה. היום לא מעט מגיעים לזקנה עריריים ולקהילה אין תשובה לזה."

"אם נתייחס לנושא הזקנה," ממשיך גיורא, "יש הבדל בין מי שבזוגיות ומי שלא ואני אסתכן ואומר שהיום רוב המבוגרים אינם בזוגיות, אלא מזדקנים לבד ולזה יש משמעויות רבות, ויש הבדל בין מי שיש לו ילדים ואם הילדים הם מנישואים קודמים לאישה או ילדים משותפים. גם בתוך הזוגות יש הבדלי בין זוגות בני אותו גיל וזוגות שפער הגילאים בהם גדול. כשבני הזוג בני אותו גיל יש תמיכה הדדית, כשיש פער גילאים זה יכול להיות בעייתי, בוודאי כשמתעוררות בעיות והצעיר מוצא עצמו בתפקיד המטפל. יש גם את כל הנושא של המשפחה המורחבת, היום העובדה שיש ילדים מקלה על האמא היהודייה, זה מסייע לקבלה של הקהילה באוכלוסייה הכללית. עבור הדור שלנו זה לא בהכרח היה ככה."

"ברגע שהתחילו להקים משפחות הכל השתנה," אומר רפי. "עד להקמת משפחות, המשמעות של להיות גיי הייתה בגדול גישה של למצות את החיים - בילויים והנאה, ילדים הביאו מחשבה שונה, אחריות, שינוי סדרי עדיפויות. לכן הדור הבא של הקהילה יהיה שונה משלנו. אנחנו נלחמנו להיות אחרים, לא להיות אותו דבר. אבל כדי להתקבל בחברה, צריך ככל הנראה להיות כמו כולם. יהיו לזה השלכות, חלקן כמובן גם חיוביות. למשל בשנים הראשונות שלנו לא נפגשתי עם המשפחה של גיורא, אני עצמי יתום. הם ידעו עליי כמובן אבל זהו. זה השתנה בחמש עשרה השנים הראשונות, היום המשפחה של גיורא היא המשפחה שלי." "כן," מסכים גיורא, "היום לפעמים הם מתאמים קודם כל עם רפי."

המחשבה קדימה: איך מתכננים?

רפי: "לפני 10 שנים התחלנו לחשוב מה יקרה אם, לפני כן לא עסקנו בזה. היה לנו ברור שאפשר להסתדר, אבל חשבנו שכדאי שנעשה את מה שהכי יסייע, שיעשה את החיים יותר קלים, למשל בבתי חולים, וערכנו רשימה. אני למשל עברתי שלושה צינתורים, גיורא אמר שהוא הבן זוג והרופא הסתכל עליו כאילו הוא לא מבין – נכון שזה לא קורה הרבה היום, אבל זה קורה. באותה תקופה גם הבנו שאנחנו צריכים להסדיר את הזוגיות בצורה רשמית כדי להיות מוכנים לכל דבר, ערכנו הסכם זוגיות שאושר בבית משפט, עכשיו אנחנו גם מוגדרים כידועים בציבור בביטוח לאומי. חוץ מזה ערכנו צוואות, הסדרנו רכוש משותף. גם בבנק צריך להסדיר את נושא החשבון המשותף במקרה של מוות, יש טופס שנקרא "אריכות ימים", שמאפשר להמשיך לבצע פעולות בחשבון הבנק וזה למשל קריטי ולא נעשה אוטומטי, גם מרבית האנשים לא יודעים על זה."

"אנחנו העלנו הכל, אפילו דברים שהיה לא נוח לדבר עליהם, למשל היה לי חשוב להכניס לצוואה סעיף למצב שבו אני אמות קודם ורפי ימצא זוגיות חדשה, היה לי חשוב שהחלק שלי לא ילך לבן זוג חדש, אלא ליורשים שלי. זה לא היה רגע קל ורפי היה זקוק לכמה דקות לחשוב על זה."

רפי מודה בחיוך ומסביר שברגע שהבין את ההיגיון, כבר לא היתה לא בעיה. "בנושא הירושה לא פעם יש בעיות, בעיקר במקרים של זוגיות של אנשים שיצאו מאוחר מהארון והביאו ילדים במסגרות נישואים קודמות, אז מה מצב בני הזוג במקרה של מוות ואיך מעגנים את זכויות היורשים – אלה נקודות שחשוב מאוד לשים לב אליהן, יחד עם ייפוי כוח מתמשך לפחות בעניינים הרפואיים. אני חושב שחשוב לחשוב על תרחישים אפשריים, לדבר עליהם ולנסות למצוא פתרונות מתאימים. יש כלים משפטיים שכדאי להיעזר בהם, זה נכון לכל אחד ובוודאי לקהילה הגאה."

להזדקן יחד ולטפל יחד

רפי וגיורא הם זוג פעיל, צעיר יחסית ובריא, עם זאת לפני 5 שנים גיורא התמודד עם סרטן הערמונית ורפי מצא עצמו בתפקיד המטפל. "אני חייב לציין שרפי הוא תמיד המטפל, הוא קובע את לוחות הזמנים, מתכנן ואני זה שתמיד לא מקפיד על זמנים. לכל הטיפולים רפי ליווה אותי וטיפל בי, בלעדיו יש להניח שבכלל הייתי מאחר לכולם."

"אני חושב שכדי לטפל באמת, צריך שהמטופל ירצה את הטיפול וגם יהיה אופטימי לגביו," אומר רפי. "ככה זה היה אצלנו ותמיד ידענו שהחיים לא פעם מזמנים חוויות הרבה יותר קשות מאלה ושבעצם אנחנו מקרה קל. זה לא אומר שלא היו רגעים שבם נדרשו החלטות מורכבות. בשיא היה מצב בו אני חשבתי אחרת מהמשפחה של גיורא והיינו צריכים לפתור את המחלוקת, מול המערכת למשפחה יש זכויות עודפות. בסופו של דבר גיורא הוא זה שעשה את ההחלטה, אחרי תהליך קבלת החלטות מורכב ובדיעבד זו היתה הבחירה הנכונה, אבל זה מצב מאוד לא פשוט. תפקיד המטפל הוא מאוד עדין וכולל החלטות קשות שאי אפשר באמת להתכונן אליהן."

"אנשים מעדיפים לא להתמודד עם השאלות הקשות, אבל לא פעם מגיע הרגע הזה," מציין גיורא. "חשוב להתכונן עד כמה שאפשר מבחינה פורמלית והבין שאי אפשר להיות מוכן עד הסוף. בסופו של דבר צריך להצטייד בהרבה הבנה, קשב ורגישות, זה המפתח לחיים ביחד, להזדקנות וגם לטיפול בבן זוג או בבן משפחה."

 

עקבו אחרינו

כתבות נוספות בנושא

ממשבר להזדמנות: בעקבות היציאה מהארון של נכד במשפחה דתית

ממשבר להזדמנות: בעקבות היציאה מהארון של נכד במשפחה דתית

אבא שלי ואני, או - איך מתמודדים עם הורה סיעודי תשוש נפש?

אבא שלי ואני, או - איך מתמודדים עם הורה סיעודי תשוש נפש?