טרדיב דיסקינזיה היא הפרעה שעשויה להתפתח בעיקר עקב נטילת תרופות אנטי-פסיכוטיות. איזה מידע נכון לגביה ואיזה פחות?
טרדיב דיסקינזיה או בשמה העברי דיסקינזיה מאוחרת, היא הפרעה שמתאפיינת בתנועות בלתי רצוניות ובלתי נשלטות. למשל, מצמוצים, הבלטת לשון, עיוותים של השפתיים והלחיים, עיוותי צוואר, תנועות חסרות תכלית של הגפיים והקשתת הגו. חלק מהמטופלים עשויים לסבול מתנועות מהירות ומטלטלות וחלק מתנועות אטיות ומתפתלות של הידיים ו/או הרגליים. כך, ההפרעה פוגעת באופן קשה בתפקוד היומיומי, עלולה לגרום להפרעות בדיבור, בלעיסה, בבליעה, באכילה ובהליכה, וגם להוביל לבעיות חברתיות ונפשיות.
טרדיב דיסקינזיה עלולה להתפתח בעיקר לאחר שימוש בתרופות אנטי־פסיכוטיות שחוסמות את קולטני הדופמין במוח – מוליך עצבי שמסייע לתאי המוח לתקשר ביניהם וחיוני גם בבקרה על מוטוריקה. ההשערה היא כי הפרעות נפשיות רבות נגרמות בשל אי-ויסות הדופמין במוח. התרופות האנטי-פסיכוטיות (שמכונות גם נוירולפטיות) ניתנות כטיפול בהפרעות נפשיות רבות –ובהן סכיזופרניה, הפרעה דו-קוטבית, דיכאון, מאניה חריפה, חרדה והפרעה טורדנית-כפייתית (OCD) – וגם כטיפול בהפרעות נוירולוגיות נוספות.
עובדות ומיתוסים על טרדיב דיסקינזיה
עובדה: הסיכון לפתח טרדיב דיסקינזיה עולה ככל שהטיפול האנטי-פסיכוטי ממושך ומוגבר.
לאחר חסימה ממושכת של קולטני הדופמין, עולה משמעותית רגישותם למוליך עצבי זה ולכן הם מגיבים בעוצמה גם לכמות קטנה שלו. לפיכך הסיכון לטרדיב דיסקינזיה עולה אם נוטלים את התרופות במינון גבוה במשך זמן רב. כך, בדרך כלל ההפרעה מתפתחת לאחר לפחות כשלושה חודשים מהנטילה, ולעתים אף בתוך שנים (עם זאת, חשוב לציין כי היא עלולה להתפתח גם לאחר נטילת מינון נמוך במשך תקופה קצרה או לאחר הפסקת הטיפול האנטי-פסיכוטי).
מיתוס: אין דרך לטפל בטרדיב דיסקינזיה
טיפול מיטבי בטרדיב דיסקינזיה הוא כזה שמפחית או אף מפסיק את התנועות הבלתי רצוניות ולא גורם לתופעות לוואי קשות, וגם מאפשר להמשיך את הטיפול בתרופות האנטי-פסיכוטיות וכך שומר על יציבות פסיכיאטרית. עד היום, הרבה מהטיפול בטרדיב דיסקינזיה התבסס על שינוי הטיפול האנטי-פסיכוטי (החלפתו, הפסקתו או העלאה/ הורדה של מינונו). רבים מהמטופלים נוטלים תרופות אנטי-פסיכוטיות תקופה ארוכה וכך שינוי זה מסכן את יציבותם הפסיכיאטרית. לאחרונה אישר מנהל המזון והתרופות האמריקאי (FDA) קבוצת תרופות חדישות שמסייעות בוויסות תפקוד הדופמין, מונעות גירוי יתר של השרירים ומפחיתות את התנועות הבלתי רצוניות. כך הן מאפשרות להמשיך ליטול תרופות אנטי-פסיכוטיות ולמנוע את הפרת האיזון הפסיכיאטרי.
מיתוס: רק תרופות אנטי-פסיכוטיות מהדור הראשון גורמות לטרדיב דיסקינזיה
ישנם שני סוגי תרופות אנטי-פסיכוטיות: דור ראשון, שפותח בשנות ה-50 (ומכונה "טיפוסי"), ודור שני, שפותח בשנות ה-80 (ומכונה "לא טיפוסי"). מקובל לחשוב כי תרופות מהדור השני מפחיתות את הסיכון לתופעות לוואי תנועתיות ואינן גורמות לטרדיב דיסקינזיה, אך מחקרים מוכיחים כי טענה זו אינה לגמרי נכונה. יתרה מכך, כניסת הדור השני הרחיבה את ההתוויות שעבורן ניתנות התרופות האנטי-פסיכוטיות כך שיותר מטופלים נמצאים בסיכון לפתח טרדיב דיסקינזיה, והיא נותרה הפרעת תנועה יחסית שכיחה הקשורה כמעט לכל התרופות האנטי-פסיכוטיות.
עובדה: גורמים מסוימים מעלים את הסיכון לטרדיב דיסקינזיה
לא כל המטופלים הנוטלים תרופות אנטי-פסיכוטיות מפתחים טרדיב דיסקינזיה אלא רק כרבע מהם. עם זאת, קשה מאוד לנבא אילו מטופלים יפתחו את ההפרעה וכאמור רוב התרופות האנטי-פסיכוטיות עלולות לגרום לכך. גורמים שמגבירים את הסיכון להתפתחות ההפרעה הם בין השאר:
- חשיפה ממושכת לתרופות אנטי-פסיכוטיות ומינונים יותר גבוהים.
- עלייה בגיל.
- המין הנשי.
- שימוש באלכוהול וסמים.
- HIV/ איידס.
- פגיעה מוחית או דמנציה (שיטיון).
- גזע אפריקאי ואפרו-אמריקאי.
- תופעות לוואי חוץ-פירמידליות (הפרעות כמו טרדיב דיסקינזיה שמתאפיינות בתנועות בלתי נשלטות) אחרות שהתרחשו בעבר.
- נטייה גנטית.
מיתוס: אנשים שפיתחו טרדיב דיסקינזיה צריכים להפסיק מיד ליטול את תרופותיהם
הפסקת טיפול אנטי־פסיכוטי או הפחתת מינונו עלולים להחמיר את המצב הנפשי של המטופל ולהוציאו מאיזון. בנוסף הם עלולים להגביר את עוצמת הטרדיב דיסקינזיה (התנועות הבלתי רצוניות) בשל ירידה בחסימת קולטני הדופמין שרגישים לו. לכן מטופלים הנוטלים תרופות אנטי-פסיכוטיות צריכים להימצא במעקב קבוע אצל הרופא המטפל, לבחון את הטיפול התרופתי לאורך זמן, לדווח לרופא מיד כשמופיעים תסמינים מחשידים, ולא להפסיק ליטול תרופות או להפחית את מינונן על דעת עצמם.
